יום שלישי, 6 במאי 2014

ואני כבר לא סופרת


ספרתי אותן, אחת, שתיים, שלוש...עשר..עשרים...חמישים..מאה. הבטתי למעלה הן עדיין היו שם מחכות לי, לועגות לי, מסתכלות אלי במבט אפרורי כבה, יישרתי אליהן מבט כואב אך נחוש, רגל ימין עולה ושמאל מצטרפת, ושוב אני סופרת.
ראיתי רק שחור, שחור כבד, מידי פעם רקדה קרן אור יצרה מין הילה חטופה ונעלמה, המשכתי לספור, ספרתי מאה וספרתי מאתיים, והן עדיין עמדו שם מתעגלות אחרי כל עשרה, מסתירות, מעלימות את מקור האור, אבל המשכתי, סופרת בנחישות עולה ועולה יודעת שאגיע.

מאתיים חמישים. אני עוצרת.
מתיישבת על מדרגה אפורה מוכתמת, דמעות מלוחות זולגות, מרטיבות את הכתם האפור, יוצרות שלולית מים עכורה, בבואתי משתקפת בעלטה, עצובה, כואבת.
הבכי מרעיד את השקט, והדמעות מטפטפות על שלולית מתבהרת, אני לבד, לבד בתוך השקט, והוא זועק לי ברעש גדול ל-ב-ד
אני עוצרת, מוחה דמעות, שוב עולה מטפסת, רגל ימין ושמאל מצטרפת, וסופרת...

הם שם, ורודים בראשיתיים, לבנים טהורים. מונחים על אפור כהה.
הם שם, ועלה ירוק קטן רטוב מטיפות של יורה.
הם זוהרים באור לבן מאיר, קרני אור צרות רוקדות על העלים.
והם שם...מחכים שאבוא, מביטים בי במבט אוהב. אני מחזירה מבט נבוך, מהססת, האם לגשת...
מתקרבת לאט, והאור כמו מאיר בבת אחת, מציף את כולי, והלבן נהיה לבן בוהק, רוקד במעגלים סביבי. 

למטה הן שם אפורות, רחוקות, מאתיים חמישים מדרגות.

למעלה הן שם אפורות. איני יודעת כמה מדרגות.

הזר מונח בתוך ידי וריח שושנים מענג, מתפשט, מחמם את הלב
רגל ימין עולה ושמאל מצטרפת
ואני כבר לא סופרת.
























יש תמונות שנוצרות מבלי שחשבנו עליהן מראש, התמונה הזו פשוט נוצרה, אבל דווקא אח"כ היא גרמה לי להיות מרותקת אליה, להביט בה שעות ולהרגיש את מה שמתרחש בה, היא שכבה אצלי במגירה כבר כמה ימים מחכה שאכתוב עליה.
היום באה ההשראה. כתבתי את מה שהרגשתי, לכל מילה יש כוונה עמוקה, וגם המספרים לא נעצרו סתם במאתיים חמישים. אני לא מסבירה את מה שכתבתי, אני נותנת לכם להיכנס גם לתמונה ולמצוא בה את עצמכם, ואולי מכיוון אחר..