יום שני, 17 בנובמבר 2014

הימים הכתומים באים....






















































































האמת, לא חשבתי שאני אכתוב בשבועיים הקרובים, אבל היום באמצע עבודה החלטתי שאני עוזבת הכול ומצלמת קצת, מצלמת משהו שאני רוצה, לא ללקוח ולא לאף אחד אחר, סתם לצלם את מה שאני מרגישה עכשיו.

מה הרגשתי? הרגשתי צורך עז לשתות מיץ תפוזים סחוט, או יותר נכון לצלם אותו.

אני אגלה לכם משהו קטן על עצמי, אני לא אוהבת פירות, אפילו לא פרי פשוט כמו "אפרסמון", אבל יש פרי אחד שאני פשוט אוהבת---ניחשתם נכון! התפוז הוא אחד מהפירות הכי הכי טעימים, בשבילי בכל אופן, ויותר מאת הפרי עצמו אני אוהבת את המיץ שלו.

בשבילי כוס מיץ תפוזים סחוט טרי הוא פינוק מושלם, ממש כמו לאלה שאוהבים קפה ועוגה, או סיגריה ואקסל, יש לי חלום שיהיה לי עץ תפוזים בחצר (קודם צריך חצר..) ושכל בוקר יהיו לי תפוזים מהגינה מהם אני אכין מיץ תפוזים עסיסי, להתחיל את הבוקר עם כתום זה פשוט סגולה ליום כתום, יום שמח ועליז, יום אופטימי ומאושר.






































לא יודעת למה תפוז מתקשר עם חוף ים ושמשיות, בעיקרון תפוז הוא חורפי, פרי שאמור להצטלם עם מעיל ומגפיים,
אבל תודו שהכתום הקייצי הזה לא משתלב עם האפור החורפי, הרבה יותר פוטוגני לצלם אותי קייצי ביום חורפי.






































אז בואו ונצבע את הימים הבאים בכתום, בורוד או באדום, העיקר שבתוך האפור החורפי תשתדלו לשים כתם צבע אחד זרחני, צבע שיאיר את היום ויהפוך אותו למעניין ומקורי יותר!

***

אם יש משהו שהולך לשתות עכשיו קפה במקום מיץ תפוזים,
 זה הדדי, אני הולכת לשתות מיץ תפוזים במקום קפה:)

--------------ולאלו שהולכים לסחוט כמה תפוזים, היום הכתום שלכם מתחיל עכשיו!------------------------------------





















יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

לא נעלמתי---

די הרבה זמן לא הייתי כאן,
והאמת שאני רוצה לחזור לספר כל מיני סיפורים, לבשל ביחד, ממש כמו פעם...
רק שאני עמוסה מאוד מאוד עם כמה פרויקטים רציניים וגדולים, כל יום הבטחתי לעצמי שהנה היום אני אכתוב בבלוג, אבל אז שוב עבר היום ושוב הגיע היום שלמחרת....
זה נחמד שלא משעמם, אבל זה גם נחמד כשיש קצת זמן לשקט אישי, קצת זמן לרוגע, למחשבות, זמן לצאת החוצה ולספור כוכבים, (ולא רק לרוץ לראות עוד דירה ועוד דירה...) זמן שפשוט לא אכפת מהזמן.
אבל דברים בעולם עובדים לפעמים בצורה קיצונית של שחור ולבן או שמשעמם שבא לכם לטפס על הקירות ממש כמו הנמלים שעושות את זה זה עתה, או שאין לכן זמן אפילו לראות את הנמלים.

כשאני מכבה את מסך המחשב, מכבה את האור של חדר העבודה ונכנסת מתחת לפוך מחמם, אני רק חושבת שהפסקתי לעבוד, פעם חשבתי שלדמיין אוניה שטה במים זו סגולה להרדמות מהירה, אבל הסגולה הזו אצלי עובדת הפוך, כשאני מדמיינת אוניה, אני נזכרת בטיטאניק ואז אני נזכרת בנעימות ואחרי הנעימות אני נזכרת בפרויקט שאני עובדת עליו (נחשו מה..) והמוח ממשיך לדהור, מחשבה רודפת מחשבה, אם היה לי כאב ראש לפני עכשיו הוא רק מתעצם.

ואז כשסוף כל סוף אני נרדמת, אני חולמת חלומות ביעותים, כל הדברים המפחידים שקיימים בעולם באים לבקר אותי בחלום, אני לא ישנה בחלום, אני נמצאת כל הזמן בפעולה, רצה, מסתתרת, ואז מגיע הרגע המפחיד באמת...
אני מתעוררת לקול רעם אדיר שקורע את השמים לשניים, מרוב בהלה אני נשארת קפואה במיטה, ואז כל הבית מואר בהבזק מהיר, ואחריו עוד רעמים מתגלגלים בשמים בקולות מפחידים, אני שוכחת שאני גרה בבנין בקומה שלישית, לפי המצב והקולות נראה שאני גרה בחווה נטושה אי שם באמריקה של תחילת המאה ה-20.
הגשם שמגיע אח"כ מזכיר את פרשת נח והמבול, יש בזה משהו נחמד, (לא במבול כן? בגשם..) אבל לא כשזה מגיע בסצנת אימה, אני סוגרת את התריס, נכנסת עמוק יותר מתחת לפוך ומנסה לחשוב על כל דבר רק לא על אוניות ומים.

זה בערך הסדר יום שלי בעונת החורף העכשווית.

עד שאני יחזור לכתוב כסדר, עד שיגיעו ימי השלווה והרוגע, אתם מוזמנים להתחיל להכין את כל המתכונים שיש בבלוג + את כל היצירות + לקרוא את כל הגיגי...

עוד לפני שתסיימו אני אהיה כאן בחזרה..

ולפני שאני הולכת,
רציתי לכתוב פוסט על כל מיני רעיונות והשראות שראיתי ברחוב, (יש גם תמונות)
אבל עד אז...

הנה אחת מהתמונות, תמונה שצולמה בשנת תשע"ה.
שימו לב לתאריך שעל המודעה ולסגנון הכתיבה--"בטכניקה הכי משוכללה", אהבתי, אהבתי!






































האתגר שלכם זה לנחש היכן צולמה התמונה,

רמז----יש בבלוג.

עכשיו לכו חפשו...

להתראות בנתיים וחורף בריא ושקט, אני יחזור בקרוב!