יום שישי, 6 במאי 2016

מתנות קטנות ♥



הנר כבה. העוגה השאירה פירורים לחים, ומריחות שוקולד העידו על משהו שחגג עוד שנה בעולם נפלא.
היינו כמה ימים לפני פסח, כשרוב הבתים כבר הוכשרו מחמץ. כשחנויות הפלאפל היו עמוסים בלקוחות עייפים, אנחנו אפינו עוגת יומולדת. אני לא מוותרת עליה, על העוגה שהפכה ברבות השנים לסמל של יום הולדת. היא חייבת להיות עגולה, והיא צריכה להיות עם שוקולד או קצפת, והיא, עם הנר שעליה מודיעה בחגיגיות שהנה עוד משהו כאן גדל בשנה.



אבל.
העוגה השנה לא הייתה עגולה. היא נאפתה במהירות בתבנית אנגליש קייק, מצופה בגנאש שוקולד
מתוק ונוטף! ושוקולד לבן מגורר כיסה את החום המתוק הזה בשלג קייצי, עם טעם עדין שהפך את עוגת השוקולד
המסורתית למשהו מיוחד עם טעם של ערב פסח.



גם נר לא היה.
הייתה רק מתנה שנעטפה מהר מנייר ישן ממוחזר.
הייתה הפתעה גדולה במתנה.
והיה לב חם ואוהב שרצה לחגוג יום הולדת. גם בימים הדחוקים והלחוצים בין הסמרטוטים והחומרי ניקוי.
שמנו הכל בצד וחגגנו על שוקולד.



אבל לא רק.
יום הולדת זה זמן להודות. להכיר טובה, למי שהביא אותנו לכאן.
למי שדאג שניוולד למשפחה נפלאה וחמה, שנהייה מוקפים באנשים טובים, למי שכל יום מחדש
מרפד לנו את הדרך, מאיר אותה, מסיר את המכשולים, דואג שיהיה לנו רק טוב ושמח.

להודות.
לבורא עולם.
שלפני כמה שנים. נולד. משהו שיקר לי מאוד.
ו-40 יום לפני. כבר הוחלט שאני והוא נקים יחד בית ומשפחה.

זה הזמן. להודות.
שוב ושוב.
ללכת למקום היקר לנו, לשריד בית מקדשנו.
להרים עיניים לשמים הכחולים, לכוכבים שמנצנצים בחושך,
לציפורים הלבנות ששרות שם שירה.
ולהודות.

וזה המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל ביום הולדת.

עוד שנה.

עד 120.

וזה היה בעצם יום הולדת.
שנחגג בשקט.
בלי אורות וזיקוקים. (האמת היו זיקוקים)
בלי מתנה מפוארת בחסות האשראי.

יום הולדת שכולו טוהר ויופי.



הייתה שם מתנה אחת.
שהכינה משהי אחת.
יקרה ואהובה שמכניסה לנו הרבה צבע ושמחה לחיים. (לא שלא היה לפני, אבל היא תוספת ענקית)
היא קמה מוקדם בבוקר.
רצה לקופסת הצבעים שלי.
ויצרה מתנה מלב אוהב.
בשפה שלה, היא כתבה ברכה לאבא שיקר לה מכל.



והוא התרגש.
וזו הייתה המתנה הכי גדולה שהוא אי פעם קיבל.
ודווקא בגלל שהיא הייתה קטנה.



הנר, ימשיך להאיר.
ואיתו יעלו כל המשאלות.

והעוגה, היא תהייה שם בעז"ה גם שנה הבאה.



עגולה או מלבנית, עם שוקולד או בלי.
אפויה או קנויה.

אבל היא תהייה להודיע.
שהנה אנחנו כאן עוד שנה.

וכשנסיר את הנר וישאר רק חור.
נשיר ביחד "ואחד.... לשנה הבאה. עד מאה ועשרים שנה, מזל טוב!"



רגע לפני.

נדליק את הנר.

שידלק כך לעד. מאיר מחמם.




♥ ♥ ♥

את התמונות צילמתי אחרי חג הפסח, כשהמצות גרמו לי להתגעגע לטעם השוקולדי
של העוגה הנפלאה הזו.

אני משתפת אתכם בתהליך של הסטיילנג..עד לרגע שהעוגה הגיעה.



וכמובן אתם מוזמנים להיכנס לכאן ולקרוא על המתנה הנפלאה ששירה הכינה לאבא שלה לכבוד היום הולדת.



ולא שכחנו את המתכון.
תמצאו אותו בגרסת צילום אחרת כאן בבלוג בפוסט ישן ונוסטלגי.

קיץ בריא ושמח!