יום שישי, 18 בנובמבר 2016

כדוריות מים צבעוניות

אני לא צבעונית בכלל.
כשהייתי ילדה הצבע האהוב עלי היה שחור
אח"כ התווסף הבורדו לרשימה
ואז הוא נצבע בגוון עז של אדום


























הצבעים האלה נשארו.
עד שמשהו השתנה.
ואז הם התחילו להתחלף בקצב מסחרר.
סגול. אפור. כחול.
והיום. אני לא יודעת איזה צבע אני הכי אוהבת.


























מה שבטוח זה לא ירוק תפוח.
ועוד יותר בטוח.
אני נשארת בצבעים הכהים.
ולכן החורף הוא העונה שלי.
כהה. חשוך. כמו שאני אוהבת.




























אז לא תראו אותי עם חצאית צהובה
וחולצה ורודה.
סביר להניח שזה כחול, בורדו, שחור, ואפור.


























אבל אני אוהבת צבעוניות.
כשזה לא קשור אלי.
ואני אוהבת צבעים עזים, משתוללים וחמים.


























כי צבע הוא החיים.
וככל שהוא חי וצבעוני יותר
הוא משמח יותר.

























והוא נע במהירות
מתערבב עם חום וקור
יוצר אנדרלמוסיה של צבעים.


























לא פלא שילדים אוהבים צבעוני.
הוא חי ותוסס כמוהם.
לא נח לרגע.


























אבל יש לו גם פינות שקטות.
פינה של צבע אחד.
שם רגוע יותר.


























וכשנמאס תמיד אפשר לקרוא לחברים.
והם כל הצבעים יבואו.
יתחברו יחד, וייצרו את היופי
של הצבעוניות האינסופית.


























***
איך עושים את זה?

את הרעיון לצילום הצבעוני והמדליק הזה ראיתי בפורום צילום שאיני זוכרת את שמו. (כן, חבל!)

לוקחים שמיכה צבעונית (אם יש לכם ילדים בטח לא חסר לכם כאלה)
תבנית זכוכית (פיירקס)
מים
שמן
מצלמה
ושעה פנויה...כי אתם לא תרצו להפסיק לצלם.


























מניחים את התבנית בין 2 חפצים גבוהים (במקרה שלי זה קופסאות מאולתרות)
ממלאים את התבנית במים מעל יוצקים את השמן
מכוונים למנואל פוקוס מתפקסים על הבועות (לא צריך דיוק של 100 אחוז זה תמונה אבסטרקטית)
ומצלמים.

שימו לב שיהיה לכם אור, אני צילמתי באור יום בתוספת פלאש מצד שמאל, אפשר גם בתאורת סטודיו.

- אני שחיקתי אח"כ עם הקש, עשיתי בועות בקש, (כמו שהיינו עושים בכוס שוקו כשהיינו ילדים  ואמא הייתה מתעצבנת)
מה שנוצר זה בועה אחת גדולה עם הרבה בועות קטנות. קיצור, נסו ותשחקו עם זה ושתפו אותי, אני אשמח לראות!



יום שני, 14 בנובמבר 2016

פתחי לי


דלת נועלת

או דלת פותחת

 דלת סוגרת

או דלת נפתחת

דלת חוסמת

או דלת מאפשרת

דלת חורקת

דלת נטרקת.






































כשאני רואה אותה
סגורה
אני נעצרת
מתבוננת בה
היא מגלה לי
בלבוש שלה
מה היא מסתירה
מאחוריה.






































היא מוחצנת
אבל אף אחד לא יודע
מה היא באמת.

בפנים.
עמוק.
מאחורי העיטורים, הקילופים,
הצבעים השונים.

היא לא נותנת לכל אחד להיכנס.
והיא צודקת.







































לא כולן נפתחות בקלות.
רובן אוהבות להיות סגורות,
אבל הרוח השורקת
פותחת אותן בתנופה
ואז הן נרעדות
נחשפות בבת אחת
לכל אחד
אז הן
טורקות.







































ויש כאלה ישנות, מבוגרות
על מצחן חרוט יום הולדתן,
הן מתנוססות בגאווה
ביופי של נוסטלגיה,
מספרות את ההסטוריה
של מי שנכנס ויצא
למי הן פתחו
למי נעלו
למי טרקו
למי לא ענו
ולכל אורך השנים הן תמיד נסגרו.






































יש דלתות שלא נסגרות.
הן שבורות, ישנות ואומללות,
אף אחד לא רצה לתקן אותן,
כי אף אחד לא חשב על פרטיותן,
אז הן עומדות, בחוץ
סגורות לא סגורות
פתוחות לא פתוחות,
מגלות טפח ומכסות טפחיים.






































היא אלגנטית
משדרת יוקרה
היא אטומה אפילו חריץ קטן אין בה
ולא זכוכית שקופה
שלא תדעו
אתם שם בחוץ
שמסתכלים ומנסים לחקור
מי באמת מתגורר שם מאחור






































הן נמצאות בכל פינה ובכל מקום, 
מעוטרות או חלקות
צבעוניות או חומות ומתקלפות,
אטומות או שקופות
ישנות או חדשות
אבל רובן
פשוט
סגורות.









































הן אוהבות להסתיר
להעלים
לסקרן
והמנעול על הבריח
רק גורם לי
להתקרב
להציץ
לדמיין



























את העשיר עם הצילינדר
את הזקנה עם המטפחת
את האמן עם הצבעים
ואת הבית
הריק.
החשוך והקודר.






































וכשיש פתח קטן אני נכנסת.
לא שואלת את הדלת.
והיא נותנת, נפתחת עוד טיפה,
אפילו לא חורקת.






































ובפנים אני מגלה
אותה.
את האמת שלה
את היופי
את הסיפור
את החיים
את מה שהיא שומרת עמוק בפנים






































היא מספרת לי
ואני מקשיבה
וכשהיא מסיימת
היא תמיד נותנת גם לצאת.