יום שני, 14 בנובמבר 2016

פתחי לי


דלת נועלת

או דלת פותחת

 דלת סוגרת

או דלת נפתחת

דלת חוסמת

או דלת מאפשרת

דלת חורקת

דלת נטרקת.






































כשאני רואה אותה
סגורה
אני נעצרת
מתבוננת בה
היא מגלה לי
בלבוש שלה
מה היא מסתירה
מאחוריה.






































היא מוחצנת
אבל אף אחד לא יודע
מה היא באמת.

בפנים.
עמוק.
מאחורי העיטורים, הקילופים,
הצבעים השונים.

היא לא נותנת לכל אחד להיכנס.
והיא צודקת.







































לא כולן נפתחות בקלות.
רובן אוהבות להיות סגורות,
אבל הרוח השורקת
פותחת אותן בתנופה
ואז הן נרעדות
נחשפות בבת אחת
לכל אחד
אז הן
טורקות.







































ויש כאלה ישנות, מבוגרות
על מצחן חרוט יום הולדתן,
הן מתנוססות בגאווה
ביופי של נוסטלגיה,
מספרות את ההסטוריה
של מי שנכנס ויצא
למי הן פתחו
למי נעלו
למי טרקו
למי לא ענו
ולכל אורך השנים הן תמיד נסגרו.






































יש דלתות שלא נסגרות.
הן שבורות, ישנות ואומללות,
אף אחד לא רצה לתקן אותן,
כי אף אחד לא חשב על פרטיותן,
אז הן עומדות, בחוץ
סגורות לא סגורות
פתוחות לא פתוחות,
מגלות טפח ומכסות טפחיים.






































היא אלגנטית
משדרת יוקרה
היא אטומה אפילו חריץ קטן אין בה
ולא זכוכית שקופה
שלא תדעו
אתם שם בחוץ
שמסתכלים ומנסים לחקור
מי באמת מתגורר שם מאחור






































הן נמצאות בכל פינה ובכל מקום, 
מעוטרות או חלקות
צבעוניות או חומות ומתקלפות,
אטומות או שקופות
ישנות או חדשות
אבל רובן
פשוט
סגורות.









































הן אוהבות להסתיר
להעלים
לסקרן
והמנעול על הבריח
רק גורם לי
להתקרב
להציץ
לדמיין



























את העשיר עם הצילינדר
את הזקנה עם המטפחת
את האמן עם הצבעים
ואת הבית
הריק.
החשוך והקודר.






































וכשיש פתח קטן אני נכנסת.
לא שואלת את הדלת.
והיא נותנת, נפתחת עוד טיפה,
אפילו לא חורקת.






































ובפנים אני מגלה
אותה.
את האמת שלה
את היופי
את הסיפור
את החיים
את מה שהיא שומרת עמוק בפנים






































היא מספרת לי
ואני מקשיבה
וכשהיא מסיימת
היא תמיד נותנת גם לצאת.