יום רביעי, 8 בפברואר 2017

על עיירה יהודית דוממת

היהודים הם עם נודד, וכשהוא צריך לעבור ממקום מגוריו, הוא שוב אורז את תרמילו, נוטל את מקלו ונודד, לא תמיד הוא יודע לאן, אבל בסופו של דבר הוא מגיע לאדמה חדשה, בונה שם את בתים, נוטע כרמים, ונועץ את דגל היהודים בעוד מקום בעולם. 



כך הם הגיעו היהודים לעיירת מיקולוב, שנקראה ניקלשבורג בגרמנית וביידיש. היהודים שהגיעו למיקולוב היו יהודים מאוסטריה שקרובה מאוד למיקולוב, באותה עת גורשו היהודים מאדמת אוסטריה ומצאו מקום מפלט בניקלשבורג שבמוראביה. הם הקימו שם קהילה יהודית גדולה ומפוארת, הייתה זו אחת הקהילות הגדולות במוראביה, כמחצית מתושבי ניקלשבורג היו יהודים. עם השנים ניתנה האפשרות ליהודים לחזור לווינה ורבים מהיהודים עזבו חזרה לווינה, לפני מלחמת העולם הראשונה התגוררו במיקולוב כ-500 יהודים שרובם נרצחו בשואה.



המצבות הדוממות שפגשנו בבית הקברות היהודי במיקולוב מספרות את סיפור חייה של הקהילה היהודית, הטקסט הקטוע שעל המצבות השבורות מגלה את מעשיהם של אנשי הקהילה, אמהות, אבות, ילדים, רבנים ורבניות, ראשי קהל, גבאים, כהנים. הם כולם שם, בשקט דממה נותנים לנו להלך בין הדמויות שפעם פעלו, חיו, נשמו.



אנחנו מטיילים בסמטאות הריקות, השקט כאן צורם. אני מדמיינת אשה עם מטפחת וסינר עומדת בגינה שמקדמת הבית, קוטפת ירקות ונכנסת לבשל ארוחה חמה לבעלה שיחזור בערב מהמסחר. וגברים הולכים ברחובות, משוחחים, עובדים, וילדות קטנות משחקות בבובות. אין כאן נהר בו הילדים יכולים להשתובב עם הברווזים, אבל יש כאן מספיק סמטאות שמתעקלות הנותנות לבנים אפשרות משחקי ריצה אתגריים.


קצת למטה, בצד ימין של חצר קטנה, נמצאת חנות ירקות פצפונת.


הפירות והירקות נראים כאילו הגיעו היישר מהשדה ולא עברו כברת דרך ארוכה של יצוא > יבוא > הובלה > קירור > מכירה.
אנחנו נכנסים קודם רק כדי להסתכל ואז  לקנות כמה ירקות שיהיה לנו לדרך, עגבניות השרי אדומות ועסיסיות, ואני לוקחת לי סלסלה עמוסה בכל טוב האדום הזה.



הדלעת מככבת כמובן בכל מקום, אבל כאן נראה שהיא כבר עשתה את שלה. ולמרות זאת היא נשארת בפתח החנות, רקובה ומוזנחת. לפחות היא מאושרת למרות מצבה הנוכחי הלא מחמיא.


צמוד למודעות אני מבחינה בכד חלב עתיק יומין, אם היה אחד כזה בארץ סביר להניח שמשהו כבר היה "לוקח" אותו לעצמו. כאן, סביר להניח, כלי זה עדיין לא נחשב לעתיקות.


ככר העיירה, כמו בכל עיירה שנפגוש בצ'כיה , היא המקום המרכזי בעיירה, שם נראה את בניין העירייה, את המשרדים, החנויות, השעון כמובן, ויותר מכל את האנשים שמתאספים בככר, קונים, משוחחים ועושים סידורים.





במקרה שלנו, עונת החורף כנראה יבשה במיוחד, האנשים היחידים שהיו ברחובות נעלמו מהר בתוך בנייני המשרדים ובחנויות, אפשר לומר שאנחנו היינו היחידים שטיילנו במיקולוב.

ובל אופן, פתאום ראינו כמה טיילנים קטנטנים שיצאו לשאוף אוויר, הדבר חוזר על עצמו בכל עיירה בצ'כיה, נראה כי זה חלק מהלו"ז היומי של גני הילדים, לצאת לסיבוב בעיר, לטייל בדוכנים, לקנות ממתקים ולחזור לגן.

כאן בארץ כמעט מבטלים את הלימודים בקור כזה, ומי מדבר על לצאת החוצה לטייל? נראה שהכול תלוי במנהג המקום.


מיקולוב מעניינת, ואנחנו מתעכבים בה הרבה זמן, אנו ממשיכים לטייל ברחובות, עולים למעלה ומגלים את הטירה המפוארת, כשבחצר יש גינה ענקית! עם נוף מרהיב לעיירה הקטנה.








אני בטוחה שהיו זמנים בהם הגינה הענקית והרחבה הייתה מטופחת יותר, מלאה בעצים מסוגים שונים, פרחים ריחניים וצבעוניים, ופסלים לרוב, אולי היו גם מזרקות, ובין השבילים התרוצצו הנסיכים והמלך והמלכה (או הקיסרים) טיילו להם בנחת בשעת בין ערביים.
כרגע, הגינה גדולה ושוממת, הכניסה אליה חופשית, והיא כ"כ בודדה בריקנותה, שיותר מכל התחשק לי לשתול שם כמה פרחים להחזיר לה את הצבע.
אפילו לא צילמתי אותה. כנראה שהמצב שלה באמת היה גרוע.

אנו יורדים לכיוון רחוב הוסובה, אחד הרחובות המרכזיים שהיו חלק מהרובע היהודי במיקולוב,





בהמשך הרחוב בהוסובה מספר 13, אנו מגיעים לבית הכנסת העליון.  בית הכנסת נבנה בשנת 1550 והורחב לאחר השריפה שהייתה במקום בשנת 1689. הוא הורחב שנית בין השנים 1719 – 1723 למבנה תכנון אופייני מתקופת הבארוק. העמוד המרכזי בבית הכנסת מהווה מקום לבמה.



בית הכנסת הוא האחרון מבתי הכנסת בצ'כיה שבנויים לפי השיטה הפולנית המוכרת גם כשיטת לבוב. בית הכנסת שוקם בשנים 1977 – 1989 והיום משמש לצורכי תרבות, נמצא בו גם מוזיאון אודות ההיסטוריה של הקהילה היהודית שפרחה במקום וכן מוצגים בו פריטים שונים. בחזית הקדמית של בית הכנסת הוצבה בשנת 1995 אנדרטה לזכר קורבנות השואה. לצערנו הגענו ביום בו בית הכנסת לא פתוח. כך שרק יכלנו לנסות לנחש איך הוא נראה מבפנים, ולצפות בו דרך תמונות שאחרים צילמו.


תמונה מכאן








































מבית הכנסת אנו ממשיכים לכיוון בית העלמין היהודי, בית העלמין נמצא בקצה הצפוני של הרובע היהודי במורדות רחוב קוזי הראדק ( K oz í Hrádek ) הוקם במאה ה-15 והורחב מספר פעמים. את בית העלמין פותחת לנו אשה צ'כית ממשרד תיירות שנמצא בכיכר העיר, השער פתוח, אנו נכנסים. בכניסה לבית העלמין בולט ביופיו  בית הספדים שנבנה בסגנון אקלקטי בשנת 1898, על ידי אדריכל בשם מקס פליישר. בבית ההספדים יש כיום תערוכה מוזיאונית אודות יהודי מיקולוב ומנהגי הקבורה במקום. כמובן שאנו יכולים רק להציץ מבחוץ, המקום סגור בחודשי החורף.




מבית ההספדים אנו ממשיכים בשביל המוביל לתוך בית העלמין, להיות בבית עלמין עתיק שעומד דומם ושקט שנים, זה כואב, החומה המקיפה את בית העלמין בנויה כולה משברי מצבות, הלב נשבר לראות את ההרס והבזיון, המצבות זרוקות, שבורות, פעם הן היו מצבה לקבר, כיום לא ניתן לדעת היכן הקבר, וזה עצוב.


המצבה הראשונה שאני רואה היא של ילדה קטנה, שנקטפה בדמי חייה, בהיותה בת שבע שנים בלבד.
אחריה הן עומדות שקטות, מספרות באלם קול בכמה מילים ספורות, על מי שהיה כאן ועזב, תיאורים חיים על נשות חייל, על גבאי צדקה, ראשי קהל. אני פוסעת בדומיה, מנסה לחיות את הדמויות, אך לשווא, השקט כאן מעיק, אפילו העצים לא נעים ברוח, כולם דוממים בבית העלמין.


המצבות במקום נבנו בהשראת תקופת הרנסאנס, הבארוק וכן הסגנון קלסיציסטי. הצורות והקישוטים שעל המצבות שימשו השראה לבתי עלמין אחרים במורביה הדרומית. בית העלמין בעל משמעות היסטורית בעלת ערך רב. בבית העלמין ישנה גבעת רבנים ובה נטמנו הרבנים הראשיים של מורביה בעלי שם עולמי ומקום קבורתם מהווה יעד למבקרים רבים.

אנו מתקדמים לכייון הגבעה, לקח זמן עד שמצאנו אותה, בית העלמין גדול יחסית, בעומק בית העלמין, נמצאת גבעת הרבנים. שם טמונים רבנים גדולים, רבי מרדכי בנט, האדמו"ר ר' שמואל שמעלקא מניקלשבורג, ניתן לראות שמבקרים פוקדים את המקום, כאן יש אבנים רבות על המצבות, על הריצפה זרוקים קוויטלאך שאנשים כתבו או הביאו איתם.












ליד ציונו של רבי מרדכי בנט, יש מקום להדליק נרות, אנחנו אוספים נרות מהרצפה הלחה, מכניסים לקופסת הפח ומדליקים, לעילוי נשמת.


אני לא משאירה קוויטל, אין לי לא דף, ולא עט, אבל אני מתפללת על עם ישראל שנמצא בגלות, מתפללת שכולנו נזכה לגאולה ולישועה.

למעלה, ניצבת האנדרטה לזכר החיילים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה, ואנדרטה לזכרם של 21 יהודי הונגריה שנרצחו במקום בשנת 1945.





השמש עומדת ברום השמים, אנו עוזבים את בית העלמין, משאירים מאחורינו שקט נצחי.



חוזרים לכיכר, שם חנינו.
מעיפים מבט אחרון בלוח המדליק שנמצא שם, לראות שלא שכחנו איזה אתר תיירות מעניין, אנחנו לוחצים על הרמקול, ואופס...לא נעים, כל הרחוב מתעורר מהרעש של הקריין.
אני ממליצה לעיריית ירושלים לייבא את הרעיון של הלוח, הוא ידידותי ביותר למתייר. ומגיע במבחר שפות. שווה!


לא דברתי על הבניינים המצוירים, אבל נפגוש עוד הרבה כאלה (שימאס) , בפרט בפראג היפה.


 לצד בנייני פאר, בואו לא נשכח שבכל עיר יש גם עוני, חורבות, ובתים פחות אסתטיים.


ועם כל זה, זה היופי של כל עיר באשר היא, וזה יוצר את המושלמות שלה, השילוב של חדש וישן, מפואר ודל.




אנחנו עוזבים את מיקולוב- ניקלשבורג, מתקדמים לעיירת היין שנמצאת די קרוב...אבל על זה בפוסט הבא.

אני יותר מאשמח לתגובות, זה הפוסט הכי ארוך שכתבתי אי פעם, אז תכתבו אתם בתמורה את התגובה הכי ארוכה....

להשתמע.