יום חמישי, 30 במרץ 2017

על מחברות וסודות

ליומן אישי יש ריח של מסתורין, הוא לא מצונזר, אף פעם. 
כתוב בו הכל, את כל הרגשות, הוא לא מנסה להתייפייף, להראות אחרת, הוא האני האמיתי, בפנים עמוק עמוק.

ולכן הוא כל כך סודי.

יומנים רבים נכתבו במהלך ההסטוריה, חלקם ידועים מאוד, ונהפכו לספרים רבי מכר. וחלקם עוד שוכבים בבוידעם, ואף אחד לא פתח ולא יודע מה כתוב שם.

כשאנו כותבים יומן, אנו כותבים על מאורעות החיים, בזוית שלנו, יומנים שנכתבו במהלך מלחמה מגלים את הצד האנושי והרגשי, את הפחדים, החששות, ההתמודדויות.

אנו עוברים הרבה בחיים. אפיזודות ומאורעות, לעיתים נעבור עליהם, ננסה להמשיך הלאה, אבל כתיבת יומן, או אפילו כתיבת המאורע שלנו, יוריד את הדברים אחרת, כי בכתיבה אנו מוציאים את מה שיש לנו בלב, ואין אף אחד שיגלה את החולשות שלנו למשהו אחר. המחברת תאזין בשקט למילים שיכתבו בה, ותשמור על הסוד שלנו לנצח. 

מחברת סודית היא החברה הנאמנה ביותר.

ולכן עוזיאל בחר בה, במחברת, כמי שתאזין לו, שתעזור לו להתמודד, להתאקלם.

המחברת הסודית של עוזיאל, הוא סיפורה המקסים של הדס אירנשטיין, הסיפור התפרסם בהמשכים בעיתון "חברים" לילדים.

אני הגעתי אליה, בסוף.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

 > מי זה עוזיאל? האם הוא קיים במציאות? הסתמכת על משהו שהכרת?

כשהתחלתי לכתוב על עוזיאל, זה היה בתקופה שבה עברנו דירה מעיר אחת לעיר אחרת. אני זוכרת ששאלתי את הבן שלי, שהיה אז בן 8, למה הוא לא מזמין חברים חדשים לשחק אצלו בבית. הוא הביט בי במבט רציני ואמר: "לוקח לי זמן להתאקלם, אמא!"
אז החלטתי לכתוב ספור על ילד שיש לו קשיי התאקלמות, ואגב כתיבה לעשות ל'קשיי ההתאקלמות' שלי עצמי מעין כתיבותרפיה...
קבלתי המון תגובות במהלך כתיבת הספור. ילדים בכל הגילאים אהבו את הספור, התחברו אל עוזיאל, הצטערו כשהוא נגמר וכבר מחכים לחלק ב' של המחברת הסודית.






 > הדס, גם לך הייתה מחברת סודית או יומן?

אז ככה, לא הייתי 'ילדת יומנים' מצויה... מדי פעם, במיוחד כשקראתי ספר מענין על ילדה שכותבת יומן, רציתי גם. אבל היומן הארוך ביותר שלי החזיק מעמד שלושה ימים בערך.
מה שכן, הייתה לי חברה טובה לעט. כמה שנים התכתבנו לנו. אם נקבץ ונכרוך את המכתבים ששלחנו זו לזו, אני מאמינה שתיווצר אפילו סדרת יומנים.


> את כותבת רק סיפורי ילדים?

כרגע אני כותבת כמעט רק לילדים ונוער. הרבה מאד קומיקסים (חצי חצי - הילדים משומקום, ארבע ברבוע), סדרות ב'חברים' של בקהילה וב'המודיע הצעיר'.
מאז ומתמיד התחברתי לכתיבה דוקא לילדים. כתיבה זורמת, משוחררת, כיפית ורגישה - בדיוק כמו שהם.
בשנים האחרונות שמתי לב שהכתיבה שלי 'גדלה' יחד עם הילדים הפרטיים שלי, שהם גם 'סופרי הצללים' שלי - ספקי הרעיונות הבלתי נלאים. כשהם היו קטנים ממש - כתבתי לפעוטות: שירים ופזמונים לילדים. כשהם התחילו להתבגר - גם הכתיבה שלי 'התבגרה' בהתאם. נראה לאן נגיע בקצב הזה...
הילדים שלי הם המבקרים האמיתיים ביותר והאוהדים המושבעים ביותר שלי. הם אלה שמחמיאים בלב שלם: "איזה ספור יפה!" או מתחננים לדעת את ההמשך: "איזה מ-ת-ח!" ואפילו - "לא - אמא! זה לא לענין!" מהנסיון למדתי שכדאי לשמוע בקולם.
כשאני כותבת אל ילדים ועל ילדים - אני מסתכלת עליהם כעל 'אנשים קטנים' שדואגים, נעלבים ומקווים בדיוק כמו מבוגרים, רק בקצת קטן יותר...


> אני בטוחה שילדים רבים התחברו לסיפור שלך, ולאו דווקא מהכיוון של התאקלמות ומעבר דירה.

לאורך כל הכתיבה קבלתי מכתבים ותגובות מילדים שהספור נגע לליבם ואפילו עזר להם.
מכתב אחד נגע לליבי במיוחד. ילדון אחד סיפר שגם הוא עבר דירה בחודשים האחרונים, וגם לו יש קשיים - הוא לא מצליח להתרגל וקשה לו להתחבר. הוא ליוה את עוזיאל וההתמודדות שלו מפרק לפרק, והרגיש שיש עוד מישהו בעולם שחווה את אותה התמודדות בדיוק...



על הכריכה של הספר חלמתי בלילות:) דמיינתי כריכה 'מחברתית' אמיתית, שתראה ממש כמו המחברת הסודית של עוזיאל, זו שנתן לו הרב'ה כדי שיפסיק לקשקש על שולחנות.
אחרי גלגולים הגעתי לשושי שהתחברה בן רגע למה שדמיינתי, ו - בינגו! מהר מאד הגיעה אל המוצר המוגמר שבדיוק אליו התכוונתי. 

אגב, הקוראים לא מוותרים. הם מבקשים חלק ב' של המחברת הסודית. ואני הבטחתי להם שבקרוב ממש נתחיל.
אז שושי, כשיש לך קצת זמן פנוי:) תתחילי לתכנן את עיצוב הכריכה של המחברת הסודית של עוזיאל חלק ב'...


את הכריכה עיצבנו וצילמנו ביום אחד אחרי הצהריים, לא היה הרבה זמן.
כששמעתי שמדובר במחברת סודית, נכנסתי לדמות של עוזיאל, המחברת שלו הייתה בדמיון שלי, חומה, עם אוזן חמור, ציורים, וקשקושים, ממש כמו המחברת האמיתית של עוזיאל.

יצאתי לדרך >>>
הסקיצה הראשונה נשלחה להדס ואז ישבנו לשפר אותה.



הציורים התחלפו לשחור לבן על רקע צהוב חיוור, הוספנו חיצים וצבע. ותרשים X-O קצת יותר מרשים.
ולא שכחתי להוסיף את המטוס שהוא חלק בלתי נפרד מהשיעורים בבית הספר (מי לא הטיס מטוס מנייר בשיעור? שיצביע!)


גם הכריכה האחורית קבלה עיצוב משלה.


כל הקומפוזיציות והמיקומים הותאמו לטקסטים שיבואו אחר כך.
בנפרד צילמתי אלמנטים שיבואו אחר כך בשדרה.

וזהו המחברת מוכנה.

צילום ולגרפיקאית>>>


עוזיאל התקשר ראשון.
אמר שהכריכה נהדרת ושהוא ממש אוהב אותה!
איך שמחתי!

חיכיתי בקוצר רוח לראות את המחברת עם הדפים, והסיפור בפנים.

ואחרי כמה ימים היא הגיעה, מדהימה ויפה!

כל כך "המחברת הסודית של עוזיאל"

הספר 'חדר"ג-המחברת הסודית של עוזיאל' נמצא עכשיו בחנויות הספרים המובחרות, במחיר של 56 ש"ח.

מתנה נהדרת לאפיקומן!

שמור לי לקרוא לשבתות הארוכות שמגיעות  >>> (כן, גם מבוגרים קוראים ספרי ילדים, לא ידעתם?)



יום ראשון, 5 במרץ 2017

הבובה לייצ'י

המכונית הייתה נוסעת על השטיח ונעצרת בפקק תנועה שיצרו אחי היקרים. בדרך כלל בחרתי בג'יפים גבוהים, או במכונית שיש לה הכי הרבה סטיקרים, האלגנטיות? לא אצלי.
בובות לא היו שם, רק האנשים הקטנים שעבדו כפועלים, מוכרים והיו גם "אבא אמא וילדים"

אמא שלי לשווא ניסתה לעודד אותי לאהוב בובות. אם כי אפשר לומר שהיא הצליחה.

אבל, 

זה היה קצת מאוחר מידי.

רק כשגדלתי ונהייתי לנערה, התאהבתי בעם המתוק והנפלא הזה.

ובכל אופן לא ויתרתי, וניכסתי לעצמי כמה בובות פרווה שעד היום (סוד..) אני אוהבת.

ושירה? ובכן היא מאוהבת בבובות, ומחבקת אותם משל היו אחיות שלה, יש לה בובה ג'ינג'ית מופרעת שעברה אלינו ביד שנייה (שמה רינה, כך לפחות כתוב לה על החולצה) ויש את הדובי החום שהיא קבלה מהבת דודה המתוקה.

ואז, כשאני חושבת לעצמי שבובות הן אאוט אצלי, פונה אלי אסתי מסמינר באר מרים
ומבקשת שאכין לה בובה.

די מהר נתתי לה להבין שאני ובובות זה שתי תחומים נפרדים, אם כי יש לי אהבה עמוקה אליהן.

אבל היא התעקשה.

וכך היא נולדה.



מכיוון שהפעם היחידה בה נגעתי במכונת תפירה הייתה כשעיצבתי אביזרים לחתונה לגמ"ח שעשינו בכיתה, וגם אז הרגשתי כמו שיכור שנוסע על הכביש, (מכונה ישנה עם גז וברקס) כשהתוצאה כמובן הייתה זיג-זג.

אי לכך, פניתי לחברתי היקרה שירה שטרן שתואיל לתפור לי את הבובה.

שלחתי לה את השרטוטים במייל, והתחלנו בעבודה.


התמונות שקבלתי היו מפחידות והתחלתי להבין למה כ"כ פחדתי מבובות.
כדי לא לגרום לעצמי לפוביה רצינית, מהר קשקשתי על התמונות והפכתי אותן לאנושיות:)


שירה תפרה בובה מתוקה, שנעשתה בהמון אהבה וחשיבה, היא הגיעה עם שמלת וינטאג' מהממת ונראתה כאילו נפלה עלינו ישר לפני 100 שנה.

בדיוק מה שהלקוחה רצתה.



גזרתי לבובה את השיער, קלעתי לה צמות, אותן אספתי לתסרוקת יפה, הוספתי סרטים ופנינים.
לשמלה רקמתי פרחים אדומים וקטנטנים, סרט תחרה חום לצווארון ובסוף כפתור שמוסיף המון.

את הנעלים הכנתי לפי מידה:) והבובה חייכה אלי חיוך מתוק מלא הערכה.

רגע לפני הסוף הוספתי פוני. וזהו, אפשר לומר שהיא מוכנה.



שירה (שטרן, לא להתבלבל עם שירה סירקיס) ואני החלטנו אחרי התלבטויות רבות על שם לבובה המדהימה שיצרנו, עם כמה עוגות עשינו "קידוש" ונקרא שמה בישראל "לייצ'י" ואל תשאלו למה.
רוח הקוטג' כבר אמרנו?

הבובה זכתה לסט צילומי סטודיו + הפלגה באוניה ישנה וכמובן קבלה ממני מתנה מזוודה ענתיקה.


את המזוודה הכנתי משתי קופסאות גפרורים גדולות, נייר קרפ חום, וואשי טייפ, וכמובן בולים, אי אפשר בלעדיהם.



תראו איזה מתוקה היא, איך היא מדגמנת יפה.

בצער רב, נאלצנו להיפרד ממנה, הבובה שלנו נולדה להיות שחקנית, והבמה קוראת לה.
לשירה (סירקיס הקטנה) היה הכי קשה, היא חיבקה את הבובה, נפרדה ממנה בדמעות ובקריאות נרגשות (בובה, בובה)
(הכל תועד, אם דאגתם)

ארזנו את הבובה בשקית גדולה, שמנו לה במזוודה מיני מתיקה ולא שכחנו להבטיח אחת לשניה, לכתוב מכתבים, ולהיות בקשר.

לייצ'י לא אכזבה.

היא שלחה לי גלויות בדמות מודעות פרסום על ההצגה הגדולה שהולכת להיות



אפילו קבלתי ממנה ד"ש ממודעות הרחוב שראיתי פתאום


ומהקטעים של "מאחורי הקלעים"
השחקנית הכי טובה!


כיום, אני לא יודעת היכן היא.
בטח ילדה קטנה משחקת איתה (או ילדה גדולה שגילתה שהיא אוהבת בובות)

ואני כבר לא רואה את לייצ'י.


אני בהחלט מתגעגעת אליה,
אולי יום אחד היא תגיע אלי במזוודה.