יום ראשון, 5 במרץ 2017

הבובה לייצ'י

המכונית הייתה נוסעת על השטיח ונעצרת בפקק תנועה שיצרו אחי היקרים. בדרך כלל בחרתי בג'יפים גבוהים, או במכונית שיש לה הכי הרבה סטיקרים, האלגנטיות? לא אצלי.
בובות לא היו שם, רק האנשים הקטנים שעבדו כפועלים, מוכרים והיו גם "אבא אמא וילדים"

אמא שלי לשווא ניסתה לעודד אותי לאהוב בובות. אם כי אפשר לומר שהיא הצליחה.

אבל, 

זה היה קצת מאוחר מידי.

רק כשגדלתי ונהייתי לנערה, התאהבתי בעם המתוק והנפלא הזה.

ובכל אופן לא ויתרתי, וניכסתי לעצמי כמה בובות פרווה שעד היום (סוד..) אני אוהבת.

ושירה? ובכן היא מאוהבת בבובות, ומחבקת אותם משל היו אחיות שלה, יש לה בובה ג'ינג'ית מופרעת שעברה אלינו ביד שנייה (שמה רינה, כך לפחות כתוב לה על החולצה) ויש את הדובי החום שהיא קבלה מהבת דודה המתוקה.

ואז, כשאני חושבת לעצמי שבובות הן אאוט אצלי, פונה אלי אסתי מסמינר באר מרים
ומבקשת שאכין לה בובה.

די מהר נתתי לה להבין שאני ובובות זה שתי תחומים נפרדים, אם כי יש לי אהבה עמוקה אליהן.

אבל היא התעקשה.

וכך היא נולדה.



מכיוון שהפעם היחידה בה נגעתי במכונת תפירה הייתה כשעיצבתי אביזרים לחתונה לגמ"ח שעשינו בכיתה, וגם אז הרגשתי כמו שיכור שנוסע על הכביש, (מכונה ישנה עם גז וברקס) כשהתוצאה כמובן הייתה זיג-זג.

אי לכך, פניתי לחברתי היקרה שירה שטרן שתואיל לתפור לי את הבובה.

שלחתי לה את השרטוטים במייל, והתחלנו בעבודה.


התמונות שקבלתי היו מפחידות והתחלתי להבין למה כ"כ פחדתי מבובות.
כדי לא לגרום לעצמי לפוביה רצינית, מהר קשקשתי על התמונות והפכתי אותן לאנושיות:)


שירה תפרה בובה מתוקה, שנעשתה בהמון אהבה וחשיבה, היא הגיעה עם שמלת וינטאג' מהממת ונראתה כאילו נפלה עלינו ישר לפני 100 שנה.

בדיוק מה שהלקוחה רצתה.



גזרתי לבובה את השיער, קלעתי לה צמות, אותן אספתי לתסרוקת יפה, הוספתי סרטים ופנינים.
לשמלה רקמתי פרחים אדומים וקטנטנים, סרט תחרה חום לצווארון ובסוף כפתור שמוסיף המון.

את הנעלים הכנתי לפי מידה:) והבובה חייכה אלי חיוך מתוק מלא הערכה.

רגע לפני הסוף הוספתי פוני. וזהו, אפשר לומר שהיא מוכנה.



שירה (שטרן, לא להתבלבל עם שירה סירקיס) ואני החלטנו אחרי התלבטויות רבות על שם לבובה המדהימה שיצרנו, עם כמה עוגות עשינו "קידוש" ונקרא שמה בישראל "לייצ'י" ואל תשאלו למה.
רוח הקוטג' כבר אמרנו?

הבובה זכתה לסט צילומי סטודיו + הפלגה באוניה ישנה וכמובן קבלה ממני מתנה מזוודה ענתיקה.


את המזוודה הכנתי משתי קופסאות גפרורים גדולות, נייר קרפ חום, וואשי טייפ, וכמובן בולים, אי אפשר בלעדיהם.



תראו איזה מתוקה היא, איך היא מדגמנת יפה.

בצער רב, נאלצנו להיפרד ממנה, הבובה שלנו נולדה להיות שחקנית, והבמה קוראת לה.
לשירה (סירקיס הקטנה) היה הכי קשה, היא חיבקה את הבובה, נפרדה ממנה בדמעות ובקריאות נרגשות (בובה, בובה)
(הכל תועד, אם דאגתם)

ארזנו את הבובה בשקית גדולה, שמנו לה במזוודה מיני מתיקה ולא שכחנו להבטיח אחת לשניה, לכתוב מכתבים, ולהיות בקשר.

לייצ'י לא אכזבה.

היא שלחה לי גלויות בדמות מודעות פרסום על ההצגה הגדולה שהולכת להיות



אפילו קבלתי ממנה ד"ש ממודעות הרחוב שראיתי פתאום


ומהקטעים של "מאחורי הקלעים"
השחקנית הכי טובה!


כיום, אני לא יודעת היכן היא.
בטח ילדה קטנה משחקת איתה (או ילדה גדולה שגילתה שהיא אוהבת בובות)

ואני כבר לא רואה את לייצ'י.


אני בהחלט מתגעגעת אליה,
אולי יום אחד היא תגיע אלי במזוודה.