יום רביעי, 24 במאי 2017

לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים







היא פסיפס.
של אנשים, תרבויות ועמים.
והיא אוגדת יחד את כולם,
בין רחובותיה, הצרים, הרחבים,
בבתים ישנים עם גגות רעפים
ובמגדלי יוקרה גבוהים.





ירושלים, כל רחוב, כל סמטה היא סיפור וזכרון בשבילי, לגור כאן, לחיות כאן, להרגיש את העיר, את הדופק שלה, זה להיות הכי קרוב שיש. הבתים, האנשים, הם כולם יחד יוצרים אצלי את מה שנקרא "ירושלים"



במשך השנים יצרתי את אוסף תמונות ירושלים,
שהן מדברות בעד עצמן,
על האופי שלה, על מי שהיא, ומי שחי בה.



על העונות שחולפות בה, עם שלג, ובלי.
עוד לא התחיל היורה, אבל כולם כבר שואלים את החזאים מתי ירד שלג?
הצפייה, האורחים שמגיעים מחוץ לעיר
והאכזבה.
הפתיתים הלבנים ירדו בלילה, ונעלמו בבוקר כלא היו.
אבל ירושלמי תמיד מקווה, לשנה הבאה.





על התרבויות, והעמים השונים, על היידיש הירושלמית המתובלת בערבית.
ההתלבטות בשבת בלילה, ללכת משער יפו, או שכם.
וההחלטה שנופלת על פי רוב לפי הרוב.


על שחור לבן וצבעוני.
על נגד, בעד,
על הפגנות נגד הפגנות.
ובסופו של דבר כולם תחת מטריה אחת.


על דעות ופוליטיקות.
מודעות לבנות שמעסיקות את הקהל לעוד כמה שעות,
ומחזיקות את הלבנים הירושלמיות.



על מקומות, אתרי חובה, שלפעמים רק תיירים שמים לב שהם קיימים.


על שירה וריקוד, בחגים ומועדים.


על מאורעות וטקסים


על מים, שהתחילו לייבא לירושלים.
והם תחומים מכל הכיוונים.
מתי ירושלמי יוכל לשכשך את רגליו בהנאה במקור מים טבעי חוץ מהאמבטיה?




על החוצניקים שהגיעו מתפוצות, בבחינת אוויר של ארץ ישראל מחכים וירושלים בפרט.



על התיירים, ועל הצלמים. 





על הרים וגבעות.

על בתים, ונופים.



על מעברי עונות.



השמחות, והבקשות.
הכותל, אף פעם לא יהיה ריק
ומשהו אחד יהיה שם תמיד.
ברגעי שמחה, או ברגע צער
בתודה או בבקשה.


על פתקים. מכתבים.


השאיפה לשלום בין עמים.



על חיים של יום ולילה. על ה-"עיר" "מחניודה" וה-"רכבת הקלה"


על מפיצי התורה ומזכי הרבים.



על "מאה שערים" שלא כולם פתוחים.
לנו נותר להציץ בין הסדקים.


על שיכורים.
כובע טורקי
ומגפיים.


על שכונות עתיקות,
בתים ישנים.



על אנשים.



ובסוף, כולנו הולכים לשם,
כי הלב רוצה להיות במקום הכי קרוב.



היכן שהאבנים סופגות 
בשקט את הדמעות
של בכי, של צחוק, 
של בקשה והודיה.



ונמשיך להתפלל וייחל לשנה הבאה בירושלים הבנויה.